מחלת האלצהיימר
יותר ויותר אנשים חשופים למחלת האלצהיימר. אנחנו, בני המשפחה, צריכים לשים לב לסימנים מעוררי חדש אצל הקרובים אליו, לסייע בזיהוי מוקדם של התפתחות המחלה, לצורך קבלת טיפול מוקדם ושיפור איכות חייו של החולה.
מחלת האלצהיימר הינה מחלה קשה וחשוכת מרפא, שעדיין לא נמצאה עבורה תרופה.
היא שכיחה אצל קשישים החל מגיל 65 ומעלה וככל שגיל הקשיש עולה – כך שכיחותה עולה גם כן.
לא כל פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי ובזיכרון בגיל מבוגר הינה תוצאה של מחלת האלצהיימר.
חלקן הגדול של תופעות אלו הינן תוצאה של הזדקנות המוח בגילאים מבוגרים.
למחלת האלצהיימר ישנם סימפטומים קוגניטיביים, נפשיים והתנהגותיים ייחודיים שיפורטו בכתבה.
כשאדם קשיש מתחיל להראות סימנים אלו של בעיות זיכרון, שכחה וחוסר התמצאות – חשוב לקחתו במהירות האפשרית לאבחון קוגניטיבי, כדי לאושש או לשלול את האפשרות שלקה במחלה הזו.
למרות שאין תרופה למניעת המחלה, עדיין ניתן לתת לחולה טיפול תרופתי וכן טיפול שאינו תרופתי שיכול לעכב את התקדמותה.
הכול על מחלת האלצהיימר אצל קשישים בכתבה הבאה.
מהי מחלת האלצהיימר ?
מחלת האלצהיימר הנה מחלה ניוונית מתקדמת של המוח ונחשבת למחלת הדמנציה השכיחה ביותר אצל קשישים.
רוב הקשישים הסובלים מאלצהיימר הינם מעל גיל 65.
לעיתים סימני המחלה הראשוניים עלולים להופיע אפילו בגילאי
40-50 .
המחלה מתפתחת לאיטה במשך כעשרים שנה.
המחלה שכיחה בקרב קשישים מגיל 65 ומעלה, כשהסטטיסטיקה מצביעה על שכיחות של 1:20 של קשישים הצפויים ללקות במחלה.
ככל שעולה הגיל והאדם מזדקן, עולה שכיחות המחלה ל 1:5 של קשישים הצפויים ללקות במחלה.
מחלת האלצהיימר גורמת לדמנציה ולפגיעה קשה בתפקודים הקוגניטיביים החיוניים של האדם.
היא באה לידי ביטוי בניוון איטי ומתמשך של תאי העצב במוח עד למוות של התאים.
בשל כך, סובל החולה בה מאובדן הדרגתי, מחמיר ומתמשך של הזיכרון, של יכולת החשיבה ושל שיקול הדעת.
אט אט הופך החולה באלצהיימר לתלוי לחלוטין בסביבתו בשל חוסר יכולתו לתפקד בכוחות עצמו באף תחום בחייו.
למרות המחקרים הרבים שנעשים בנושא, נחשבת עדיין מחלת האלצהיימר למחלה פרוגרסיבית שבה הסימפטומים מחמירים ככל שהזמן עובר ושלא ניתן לעצור את התדרדרותה.
ממוצע תוחלת החיים של הלוקים במחלה זו הוא בין 3-20 שנה, כשהממוצע עומד על 4-6 שנות חיים.
גורמי סיכון למחלת האלצהיימר
גורמי הסיכון למחלת האלצהיימר משלבים את האלמנט הגנטי יחד עם גורמים סביבתיים:
- לחץ דם גבוה
- סכרת
- מחלות לב
- עודף שומנים בדם
- עישון
- רמה גבוהה של הומוציסטאין בדם (שהוא חומצה אמינית שהינה יחידה בסיסית של חלבון).
סימנים מוקדמים שעלולים להעיד על התפתחות מחלת האלצהיימר
- אובדן זיכרון המפריע לתפקוד בתחומי חיים שונים
- אם לא זוכרים משהו בנקודת זמן מסוימת – לא מצליחים להיזכר בו גם במועד מאוחר יותר.
- שוכחים לעיתים קרובות ובאופן יומיומי
- שכחה של דברים שזה עתה קרו או נעשו
- בלבול וקושי בעשיית מטלות שגרתיות מוכרות
- סיכון עצמי בשל שכחה של פעולות (כמו העמדת אוכל על הגז ושכחה להשגיח עליו)
- קושי בשליפת מילים או החלפתן במילים אחרות שאינן מתאימות
- פגיעה ביכולת הדיבור
- משמעות לא ברורה למשפטים
- נטייה לחזור על משפטים ושאלות שוב ושוב
- חוסר התמצאות בזמן ובמקום – יום, תאריך, מקום, שעה, שנה.
- חוסר יכולת לזהות מקומות מוכרים, כמו: את הדרך הביתה, לא מתמצאים היכן הם – אפילו בסביבתם הטבעית
- שיפוט מציאות לקוי ופגיעה בשיקול הדעת ובעקבות כך עשיית פעולות בלתי הגיונית או לא מותאמות
- ירידה בולטת ביכולת הריכוז
- פגיעה ביכולת החשיבה המופשטת
- שכחה של ידע ואפילו ידע בסיסי
- שמים דברים במקומות לא הגיוניים (למשל: מפתחות במקרר)
- איבוד חפצים
- שינויים בולטים במצב הרוח ובהתנהגות
- שינויים אישיותיים משמעותית, כגון: אדם שקט ונוח לבריות הופך לאדם צעקני וחסר סבלנות
- אפטיה ופסיביות
- ירידה ביכולות המוטוריות
- פגיעה ביכולות הארגון והסידור של הבית ושל חפצים
- אי יצירת תקשורת עם אנשים קרובים
אלצהיימר – מה קורה בפועל
אצל כל חולה מחלת האלצהיימר מתבטאת באופן שונה. אך מעקב ארוך שנים אחר חולים רבים הביא מומחים בתחום להגדרת שלבים בהתקדמות המחלה.
שלב 1: תפקוד רגיל. מתחילה פגיעה בתאי המוח, אך אין פגיעה בתפקודו של החולה, או סימפטומים שניתן לאבחן כי מדובר באלצהיימר.
שלב 2: קיימת ירידה מתונה בתפקוד. החולים חשים כי קיימת ירידה ביכולת הזיכרון שלהם ושהיכולות הקוגנטיביות שלהם נפגעו. התסמינים עדיין קלים, כך שבמידה והחולה הינו קשיש, קשה לחשוד שמדובר באלצהיימר כיוון שמדובר בתסמינים שקורים בתהליך ההזדקנות באופן טבעי.
שלב 3: פגיעה קלה אך מורגשת בתפקודי המוח. בשלב זה, לראשונה, מבחינים גם הסובבים את החולה כי קיימת הפרעה ביכולותיו הקוגניטיביות של החולה. בשלב זה אפיזודות השכחה נהיות תכופות יותר, לרבות שכחה של שמות מכרים גם הקרובים ביותר כמו ילדים, נכדים ובני זוג.
הציונים במבחני הזיכרון כבר ניכרים והרופאים יוכלו לזהות ליקויים בתפקוד קוגניטיבי. סממני השכיחה מתחילים לחזור על עצמם, החולים נוטים לשכוח שמות של אנשים, חפצים, התארגנות, מתקשים בתפקוד חברתי, ומתקשים בתכנון מראש. בשלב זה, על מנת לנסות ולעכב את התפחות התסמינים של שכחה וירידה קוגנטיבית – מומלץ לשלב לחולה כמה שיותר תרגילים לשיפור הזיכרון.
שלב 4: שלב זה מתאפיין בירידה ברמת הידע וההתמצאות של החולה. אבחון ותשאול רפואי כבר יזהו התחלה של מחלת אלצהיימר. החולים בשלב זה סובלים מתסמינים כגון קשיים בחשבון פשוט; שכחת פרטים הנוגעים להיסטוריית חייהם; בעיות זיכרון לטווח הקצר, כגון חוסר יכולת לזכור מה אכלו לארוחת הבוקר; וחוסר יכולת לנהל פעולות חשבון פשוטות. החולה נראה חלש או ירוד, במיוחד במצבים שיש בהם אתגר חברתי או שכלי.
שלב 5: הירידה בתפקודו הקוגניטיבי של החולה נעשית בולטת ומשמעותית החולים זקוקים לסיוע בפעילויות יומיומיות רבות. היכולת לבצע פעולות מורכבות הולכת ויורדת, קיימים בלבול משמעותי, חוסר יכולת לזכור פרטים פשוטים מו מספרי טלפון, כתובות ואף מגיע למצבים בהם לחולה קשה להתלבש בעצמו. החולים כן מסוגלים לבצע צרכים בסיסיים באופן עצמאי כגון אכילה ועשיית צרכים עצמאית.
שלב 6: התפקוד הקוגניטיבי והגופני ממשיך לרדת והצורך בעזרה של מטפלת סיעודית עולה.
החולה כבר כמעט ואינו מודע לסביבתו. מתרחשים שינויים ניכרים באישיות, קיימות מחשבות שווא, הזיות, התנהגויות כפייתיות, שוטטות וסיכון עצמי.
בשלב הזה החולה כבר לא יוכל לשלוט על סוגריו, ויזדקק לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות, וכן להשגחה מתמדת ולטיפול מקצועי.
שלב 7: החולה אינו מזהה את בני משפחתו, ואינו מסוגל לשלוט בתנועותיו ובהתנהגותו.
החולים נזקקים לעזרה בכל דבר כיוון שהשרירים והרפלקסים הופכים לבלתי גמישים. החולים מאבדים את היכולת ללכת ללא עזרה, את היכולת לשבת ללא תמיכה, ולהחזיק את הראש באופן יציב.
הדיבור נעשה לא ברור, החולה עלול לאבד את היכולת לבלוע. אלו השלבים הסופניים ותוחלת החיים במצב זה לרוב נמשכת בין חצי שנה עד שנה.
האם קיים טיפול למחלה ?
אם באבחון אובחנה מחלת האלצהיימר מומלץ להתחיל בטיפול בהקדם האפשרי.
אמנם לא נמצאה עדיין תרופה למחלה זו ולכן היא נחשבת למחלה חשוכת מרפא.
הטיפול בחולי אלצהיימר מתחלק לטיפול תרופתי ולטיפול לא תרופתי מניעתי:
- טיפול תרופתי – מטרתו היא להפחית את תסמיני המחלה, להעלות את איכות חייו של החולה ולעכב את התדרדרות המחלה.
תרופות לדוגמה:
תרופה שמטרתה לעכב את פירוק האצטילכולין, שהינו חומר העוזר לביצוע פעילויות מוחיות חשובות. - תרופה שמטרתה להגן על הקולטנים במוח מרעילותם של תוצרי פירוק, שריכוזם במוח עולה אצל הסובלים מאלצהיימר.
- תרופות נוגדות דיכאון ו/או אנטי פסיכוטיות בשל הדיכאון שסובלים ממנו חולי אלצהיימר רבים.
- תרופות אחרות שמטרתן להפחית התנהגות אלימה, חסרת שקט ובעיות שינה.
טיפול לא תרופתי מניעתי:
- טיפול בהתדרדרות הקוגניטיבית – מומלץ בעיקר כדי לנסות ולשפר את הזיכרון ואת היכולת הקוגניטיבית של החולה (משחקי זיכרון ותרגילים קוגניטיביים שונים).
- פעילויות המורידות מתח וחרדה.
- טיפולים המגרים את החושים השונים, כמו: מוסיקה, טיפול באומנויות, דרמה תרפיה, טיפול בתנועה ועוד.
- טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק כדי לשמר את היכולת המוטורית של החולה עד כמה שאפשר מרות ההידרדרות של מצבו.
- פעילות גופנית
